פסק-דין בתיק ע"פ 6219/13

השופט נ' סולברג:

1.        ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"פ 34813-09-11; כב' השופטת י' אמסטרדם), בגדרה הורשע המערער בחבלה בכוונה מחמירה; ולחלופין, ערעור על חומרת העונש.

עיקרי העובדות וההליכים

2.        לפי כתב האישום, בעת האירוע עבד באסל חליליה (להלן: המתלונן) כקבלן ומנהל עבודות אלומיניום באתרי בניה בגבעתיים וברמת גן (להלן בהתאמה: אתר 1 ו-אתר 2), והמערער עבד כקבלן משנה בעבודות אלומיניום בשני האתרים. ביום 16.11.2009 סמוך לשעה 14:00 נכנס המערער למשרד המצוי באתר 2, שבו שהה המתלונן באותה שעה, והלין בפניו על כי נדרש לשוב ולבצע תיקונים באתר 1. המתלונן ביקש מן המערער לשבת בשקט וניסה לשוחח עמו, אולם בתגובה ענה לו המערער: "זה יעלה לך ביוקר, אני אראה לך מה זה" ויצא מן המשרד. לאחר מכן נכנס המערער לחניון המצוי באתר 2 כשברשותו מברג (להלן: החניון) והמתין שהמתלונן יגיע אל המקום. בשעה 15:00 או בסמוך לכך נכנס המתלונן לחניון, ואז התנפל עליו המערער ודקר אותו בגבו וברגלו באמצעות המברג. מיד, או בסמוך לכך, פועלים נוספים שהיו בחניון הפרידו בין השניים והובילו את המתלונן למקום מבטחים. המתלונן הובהל לבית החולים איכילוב, שם נמצא כי הוא סובל מקרע בטחול ומפצע שפשוף בירך שמאל, הוא נזקק לטיפול רפואי ואושפז.

3.        המערער הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום, וטען כי אין לו קשר לאירוע האלים שבמסגרתו נפצע המתלונן. עם זאת, בתשובה לכתב האישום לא שלל בא-כוחו את האפשרות לפיה נכח במקום: "בשלב מסוים ביום 16.11.2009 הנאשם בשלב כלשהו של היום היה באזור בו קרה המקרה" (פסקה 5 להכרעת הדין). ועוד זאת טען המערער, כי נמנע ממנו להעלות טענת "אליבי" משום שבחקירתו לא צויין לפניו מועד ביצוע העבירה, ולכשנודע לו המועד, הוא לא זכר מה היו מעשיו בעת ההיא.

4.        בית המשפט המחוזי פירט את התשתית הראייתית שנפרשה לפניו, דן באמיתותה, והרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. עדותו של המתלונן נמצאה אמינה, ברורה וקוהרנטית; והתווספו לה תימוכין בדמות עדותו של אבי המערער, אשר מסר על וידוי מפי בנו ועל הטעות שעשה לאחר שהמתלונן התגרה בו; אירוע הסולחה שהתקיים בבית המתלונן; התנצלות המערער לפני המתלונן בחנות הירקות; והתנהגותו ושקריו של המערער אשר התחמק ולא התייצב לחקירת המשטרה. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על החומרה היתרה הנודעת לעבירות אלימות מן הסוג שביצע המערער, "שנפגע מלשונו הגסה של המתלונן והחליט ללמדו לקח" (פסקה 11 לגזר הדין); "האלימות שהפעיל הייתה קשה, וחוד המברג חדר לגופו של המתלונן באופן שפגע באיבר פנימי (הטחול)" (שם). המיישב חילוקי דעות באמצעות אלימות, כך נפסק, ראוי לתגובה עונשית קשה. בית המשפט המחוזי העמיד את מתחם הענישה הראוי על טווח שבין שלוש לשש שנות מאסר, לאחר שדן בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה, בערך החברתי שנפגע מביצועה, ובמדיניות הענישה הנהוגה. בשלב הבא דן בית המשפט המחוזי בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, לקולא ולחומרה, ולאחר כל אלה גזר את עונשו של המערער ל-50 חודשי מאסר, מתוכם 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי; הפעיל מאסר על-תנאי בן 12 חודשים לחובת המערער, מחציתו במצטבר לעונש ומחציתו בחופף, כך שסך הכול ירצה המערער מאסר בפועל למשך 36 חודשים בניכוי ימי מעצרו; בית המשפט המחוזי הורה גם על תשלום פיצוי למתלונן בסך של 30,000 ש"ח.

           מכאן הערעור שלפנינו, הנסוב על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין.

עיקרי טענות הצדדים

5.        המערער עותר לביטול הרשעתו, ומשליך יהבו על טענת הגנה חלופית העומדת לימינו. לדידו, טענת ההגנה העיקרית שהעלה לפני בית המשפט המחוזי גרסה כי לא זכר האם נכח במקום ביום האירוע, וכי לא היה לו כל קשר לאירוע נשוא כתב האישום, טענה אשר נדחתה בהכרעת הדין. אולם, המערער העלה גם טענת הגנה חלופית בסיום פרשת התביעה, במסגרת טענת "אין להשיב לאשמה" וכן גם במסגרת הסיכומים, אשר לא זכתה להתייחסות כלשהי מצד בית המשפט המחוזי. לפי אותה טענה, יתכן כי המערער נכח במקום האירוע בעת הרלוונטית, וגם נטל חלק כלשהו בקטטה עם המתלונן, אולם לא הוכח כי הוא היה זה שדקר את המתלונן וגרם לפציעתו כפי המיוחס לו בכתב האישום. המערער מוסיף ומצביע על ראיות המחזקות את טענתו החלופית האמורה. לחלופין טוען המערער לעניין העונש, הן באשר לרכיב המאסר בפועל, הן לעניין רכיב הפיצוי. לגרסתו, בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא הביא בחשבון מספר שיקולים אשר היה בכוחם להוביל להקלה בעונשו, ובהם אי משלוח הודעת ידוע למערער בהתאם לסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משלוב], התשמ"ב-1982, והשיהוי הרב - משך שנתיים ימים - בין יום קרות האירוע ליום הגשת כתב האישום, כאשר שנה וארבעה חודשים מתוכם רובצים לפתחה של המשיבה.

6.        מנגד טוענת המשיבה כי לפנינו תשתית ראייתית פשוטה וברורה, ממנה עולה כי המערער אכן ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. אמנם זהות הדוקר נקבעה באופן נסיבתי, אך שאר הראיות הן ישירות. למעשה, טענתו של המערער לפיה לא הוא הדוקר, הוכרעה על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר פסק על בסיס הראיות שהונחו לפניו כי היה זה המערער. התיאוריה של המערער, כך נטען, איננה מתיישבת עם חומר הראיות ולא עם השכל הישר. באשר לעונש טוענת המשיבה כי אין מדובר בעונש חמור, ובודאי שאינו  סוטה מרמת הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא. בית המשפט המחוזי גזר עונש המצוי ברף הנמוך של מתחם הענישה שקבע, ובעשותו כך עמד גם על נסיבותיו האישיות של המערער. מעשהו של המערער חמור, הוא גרם לפגיעה קשה במתלונן, ואין זו עבירת האלימות הראשונה שאותה ביצע. אשר לרכיב הפיצוי הכספי נטען כי המערער לא צירף את המתלונן כמשיב לערעור, ועל-כן יש לדחות את טענתו בהקשר הזה.

דיון והכרעה

7.        לאחר שנתתי דעתי על טענות ב"כ הצדדים מזה ומזה באתי לכלל דעה כי דין הערעור, על שני רכיביו, להידחות.

הערעור על הכרעת הדין

8.        טענתו המרכזית של המערער היא כי בית המשפט המחוזי לא שת ליבו לטענתו החלופית, אשר הועלתה במסגרת טענת "אין להשיב לאשמה" בסוף פרשת התביעה ובסיכומים. נדמה כי טענה זו איננה מדוייקת. בית המשפט המחוזי התייחס בהכרעת הדין לטענת "אין להשיב לאשמה" ונימק מדוע דחה אותה בזמן אמת: "עסקינן בתיק דנן בתשתית ראייתית שהינה פשוטה יחסית וברורה: איום הנאשם על המתלונן לפני האירוע, עדות המתלונן כי ראה מברג בידיו של הנאשם עובר למעשה הדקירה, היכרות של הנאשם את המתלונן ממקום המגורים המשותף ומעבודתו עם המתלונן בתחום האלומיניום. התוודות הנאשם בפני אביו על הפגיעה במתלונן - דברים שמסר האב לחוקר. תשתית ראייתית לכאורית זו היתה כבר בפני בית המשפט בתוך פרשת התביעה ועל כן הורה בית המשפט כי הנאשם ישיב לאשם" (פסקה 43 להכרעת הדין).

9.        מכל מקום, ובהתייחס לטענה החלופית לגופה, סבורני כי בית המשפט המחוזי אמנם לא קרא לילד בשמו ולא נתן מענה לטענה באופן מפורש, אולם כאמור, טענה זו מתמקדת בזהות הדוקר, סוגיה שזכתה לליבון על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר ניתח את הראיות שבאו לפניו ופסק לפיהן כי המערער הוא-הוא שדקר את המתלונן. בהקשר הזה, ועל אף שהמערער משתדל לטעון אחרת, ערעורו נסוב הלכה למעשה, כפי שעולה מהטענות המפורטות בכתב הערעור, על ממצאי עובדה ומהימנות אשר ערכאת הערעור ממעטת כידוע להתערב בהם. נסיבות ענייננו אינן מקיימות את אחד החריגים לכלל אי- התערבות, ועל כן יש להותיר את ממצאיו של בית המשפט המחוזי על מכונם. כזכור, ב"כ המערער טען לפנינו, ושב וטען, כי איננו מבקש כלל לחלוק על ממצאי עובדה ומהימנות, וכל אלה, גם מבחינתו, שרירים וקיימים. מעבר לנדרש, אדרש להלן בקצרה לטענת ההגנה החלופית לגופה.

10.      אחת הראיות המרכזיות אשר עליהן מבוססת הכרעת הדין, היא עדותו של המתלונן. טענתו העיקרית של המערער בהקשר הזה היא כי המתלונן טען כי דיבר "לא יפה" אל המערער וכי זה היה המניע לדקירה. אולם המתלונן העיד בנוסף כי התבטא באופן דומה גם כלפי פועלים רבים שהיו במקום; ועוד העיד המתלונן, כי לא ראה מי דקר אותו בפועל, וכי הדקירה בגבו נגרמה לאחר הקטטה שפרצה בינו לבין המערער, ולאחר שפועלים נוספים שהיו במקום הפרידו ביניהם. על כן טוען המערער כי יתכן ואדם אחר דקר את המתלונן, ולא הוא. אינני מקבל טענה זו. המתלונן ציין ביושר כי דיבר "לא יפה" אל המערער, וכי זו היתה הלשון המקובלת שנקט בה גם כלפי שאר הפועלים. אלו התייחסו לשפתו בהומור. אולם המערער היה פועל שאיננו קבוע, ולא קיבל, בצדק, את אופן התבטאותו של המתלונן. במילותיו של המתלונן: "אני אמרתי לו במובן המילה יש לך בעיות 1, 2, 3, לתקן ביהלום זה שהוא מחר מתחיל את העבודה שמה ביהלום, ואם לא תעשה סליחה 'אני אזיין אותך'. המילה הזאתי לא מצא חן בעיניו זה מילה שהיינו מדברים כל הזמן עם כל הפועלים היו בצחוק מקבלים את זה, אבל הוא האמת הוא לא הפועל הקבוע שלנו שהיה צריך לקבל את זה, אז נפגע פה ולא טוב ולא קיבל את זה אז בצדק" (עמוד 54 לפרוטוקול שורות 28-24). מכאן שרמיזת המערער לפיה יתכן ועובד נוסף שכעס גם הוא על שפתו הגסה של המתלונן, הוא זה שדקרו, איננה מחזיקה מים. הסברו של המתלונן באשר לשפתו-שלו ולכעסו של המערער הוא הגיוני ואותנטי, ובודאי לא ניתן ההסבר בניסיון לסתור את טענתו החלופית של המערער, שבאה מבחינה כרונולוגית מאוחר יותר, לאחר סיום פרשת התביעה.

11.      מכאן לטענת המערער באשר לעיתוי הדקירה, המלמד גם הוא, לטענתו, על כך שהמערער איננו הדוקר. לדידו, "המתלונן מאשר כי הדקירה בגבו נגרמה לו מיד לאחר אירוע הקטטה בינו לבין המערער, לאחר שהפרידו בינו לבין המערער, עת נכחו במקום אנשים רבים שהוא לא ראה מה היה בידיהם ועת היה במקום 'בלגאן' כלשונו" (עמוד 11 להודעת הערעור). על כן, לפי הטענה, יתכן ואחד מן הסובבים אשר הפרידו בין השניים במהלך הקטטה, הוא זה שדקר את המתלונן. טענה זו נראית שובת לב במבט ראשון, אולם גם היא דינה לדחיה. ההפרדה המלאכותית שמנסה המערער ליצור בין הקטטה,  לבין הפרדת הכוחות, לבין הדקירות, איננה מציאותית. על כן נראה כי גם המתלונן התקשה לציין באיזה שלב בדיוק הרגיש את הדקירה, והזכיר כמה עיתויים שאינם עולים בקנה אחד (ראה למשל עמוד 55 לפרוטוקול שורות 29-12; עמוד 67 לפרוטוקול, שורות 18-8; עמוד 68 לפרוטוקול, שורות 24-20; עמוד 69 לפרוטוקול, שורות 34-10), מאלה אין ניתן ללמוד את אשר מבקש המערער, כאילו ארעה הדקירה  לאחר ההפרדה, באופן שהמערער היה רחוק מן המתלונן ולא יכל לדקור אותו מפאת אותו מרחק. יתכן שהדקירה התרחשה בשלבי סיום הקטטה, כאשר נעשה נסיון להפריד בין השניים. אולם מכאן ועד הספק שהמערער מנסה לעורר, באשר לזהות הדוקר, הדרך ארוכה היא ורבה.

12.      ההלכה הפסוקה מורה כי כאשר בית המשפט מבקש להרשיע נאשם על-סמך ראיות נסיבתיות, עליו לוודא, תוך שימוש במבחני ההגיון, השכל הישר ונסיון החיים, כי אותן ראיות מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידהלפיה אותו נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו. ועוד זאת: "הכלל הוא כי אין די בקיומה של אפשרות חלופית או קיומה של מערכת נסיבות אחרת בכדי שזו תהווה מסקנה חלופית למסקנתו המרשיעה של בית המשפט, אלא נדרשת אפשרות סבירה וממשית, בעלת משקל סובסטנטיבי לשם כך" (ע"פ 7141/07 מדינת ישראל נ' טראבין, פסקה 53 וראה גם פסקאות 52-49 והאסמכתאות שם (3.11.2008)).

13.      בענייננו, רוב הראיות המובילות להרשעתו של המערער הן ראיות ישירות, אולם הדקירה גופה הוכחה באמצעות ראיות נסיבתיות, היות ולא נמצאו עדים שיספרו על הדקירה, והמתלונן עצמו נדקר בגבו, ועל כן מטבע הדברים לא חזה בפעולת הדקירה. כמפורט לעיל, לא עלה בידי המערער לשכנע בדבר כל רקע, מניע או פעולה שתצביע על דקירת המתלונן על-ידי אחד מהעובדים שניסו להפריד בין השניים. מבחינה זו אני סבור כי הצעת המערער לפיה הוא אמנם התקוטט עם המתלונן וכי החזיק במברג (כפי שלמדנו מעדות המערער), אולם עובדים נוספים ששהו במקום הפרידו בין השניים ובמהלך ההפרדה או לאחריה ניצל אחד מהם את "המומנטום" ודקר את המתלונן, היא אפשרות שאינה מסתברת כלל וכלל, אין בה ממש, ואני דוחה אותה. לעומת זאת, הנסיבות השונות שהוכחו אינן מותירות ספק בדבר זהות הדוקר. בהתאם לעדות המתלונן, אשר נמצאה מהימנה על-ידי בית המשפט המחוזי, הוא התבטא באופן בוטה כלפי המערער, עורר את חמתו, וקיבל בתגובה איום: "אני אראה לך מה זה... יעלה לך ביוקר" (עמוד 55 לפרוטוקול, שורות 7-6). ועוד זאת, כאשר המתלונן יצא מן המשרד, הוא הבחין במערער יוצא מרכבו כשהוא מחזיק בידו מברג שחור. בנוסף, לפי טענתו החלופית של המערער, "יש להניח כי המערער נכח במקום האירוע בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, וייתכן ואף נטל חלק כלשהו בקטטה עם המתלונן" (עמוד 8 להודעת הערעור). מכאן, ועד המסקנה לפיה המערער היה זה שדקר את המתלונן באמצעות המברג שהחזיק בידו במהלך הקטטה שהתנהלה ביניהם, לאחר שאיים כי "יראה למתלונן מה זה", הדרך קצרה, ואני סבור כי זו המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להגיע אליה מתוך הנסיבות שלפנינו.